החלטה בתיק רע"א 7484/05

1.        לפני בקשה לפטור מעירבון בסך 15,000 ש"ח שנקבע בהליך שבכותרת. עניינו של ההליך בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט גריל) בה דחה את בקשת המבקשת לדחות על הסף הודעת צד ג' שנשלחה לה על ידי המשיבים מס' 1 ו-2, וזאת בשל חסינותה הריבונית. בית המשפט המחוזי קבע כי בעניין הנדון לא עומדת למבקשת חסינות המדינה, כיוון שמדובר בפעילות מסחרית, והיא, בשונה מפעילות ריבונית או מלחמתית, אינה מוגנת על ידי החסינות. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, ואגב בקשה זו- בקשה לפטור מן העירבון שנקבע.

2.        לטענת המבקשת, יש לפטור אותה מערבון שכן הדין הבינלאומי ההסכמי פוטר אותה מחבות מעין זו, והכל כקבוע באמנת האומות המאוחדות לחסינויות שיפוטיות של מדינות ורכושן (2004)(United Nations Convention on Jurisdictional Immunities of States and their Property (להלן- האמנה). זאת ועוד, אמנה זו משקפת דין מנהגי וממילא אין לחייב ריבון זר בערובה לשם ניהול הליך במדינה אחרת. לבד מכך, המבקשת עצמה אינה מחייבת בערבון בהליכים המתנהלים בגדרה כלפי ריבון זר ומכוח עקרון ההדדיות יש גם כן אפוא מקום לפטור מעירבון. לבסוף נטען, על בסיס מכתב שצורף לבקשה מטעם מר הוליס, מנהל המשרד להתדיינויות בינלאומיות במשרד המשפטים של ארה"ב, כי אין צורך בעירבון בהליך זה לגופו של עניין. במכתב עצמו נרשם כי "ארצות הברית עושה את כל המאמצים הסבירים לכבד פסקי דין או פסיקת הוצאות שניתנו כנגדה בהתדיינות בהן הופיעה ארה"ב כצד על כן דרישה מעין זו בעניין הנוכחי אינה נחוצה" (מכתב מיום 28.7.2005, נספח מס' 2 לבקשה מיום 7.8.05, על פי תרגומו בנספח ב' להודעת המבקשת מיום 18.9.2005). משיבים 1-2 (להלן: המשיבים), התנגדו לבקשה. הם טענו כי לא הוכח כל דין בינלאומי מחייב בנדון. הדין ההסכמי לו נטען אינו מחייב שכן טרם הצטרפו מספיק מדינות לשם אישרורו ומכל מקום הן ישראל והן ארה"ב לא הצטרפו לאמנה. זאת ועוד, הסעיף הרלבנטי לאמנה - סעיף 24(2) - עוסק במשיב להליך משפטי שהוא ריבון זר ואילו בהליך זה המדובר בריבון זר שהוא יוזם ההליך וממילא אין הגנת האמנה חלה עליו. המשיבים הוסיפו וטענו כי בהליכים קודמים דווקא המבקשת היא שעמדה על החיוב של צדדים אחרים להליך בהפקדת ערבון ומכל מקום, טעמי שוויון בפני החוק מחייבים חיובה בעירבון כאמור. כך ביחוד נוכח סיכויי ההליך הנמוכים לטעמה. לבסוף נטען כי אין לראות במכתבו הנזכר של מר הוליס, מטעם המבקשת, כהתחייבות מספקת בתורת חלופת עירבון בהליך זה. יצויין, כי בהחלטתי מיום 10.8.2005 ביקשתי את היועץ המשפטי לממשלה לשקול אם בדעתו להתייצב בהליך זה נוכח הטענות שהועלו אולם בהודעה מטעמו מיום 14.9.2005 הודיע היועץ המשפטי כי אין בדעתו להצטרף להליך זה שעניינו שאלת החיוב בעירבון.

3.        לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה לפטור מעירבון להתקבל בנסיבות מקרה זה במובן זה שיתאפשר למבקשת להסתפק בערובה אחרת. אכן, נקודת המוצא לחיוב המבקשת בעירבון היא הוראת תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 (להלן: התקנות),  הקובעת כי על המערער לערוב להוצאות המשיב. על פי החומר שלפני, לא מצאתי כי המבקשת הראתה מקור בדין הגובר על הוראה זו של חיוב בעירבון בנסיבות המקרה. אשר לאמנה שהוזכרה, הרי שאף המבקשת אינה חולקת כי למעשה אין היא עדיין דין הסכמי מחייב שעה שעל פי תנאיה עצמה כניסתה לתוקף מותנית במספר מינימום של מדינות מצטרפות, דבר שטרם אירע (ראו סעיף 30 לאמנה). אין גם חולק כי לא מדינת ישראל ולא ארה"ב הצטרפו לאמנה זו. זאת ועוד: אף לגופה של האמנה קיים ספק אם ההגנה החלה בה מפני חיוב בעירבון אכן תופסת מקום בו מדובר ביוזם ההליך ולא במשיב בלבד, כקבוע בסעיף 24(2) לה הקובע כי "A state shall not be requiered to provide any security, bond or deposit, however described, to gurantee the payment of judicial costs or expences in any proceeding to which it is a respondent party before a court of another state". מעבר לכך, המבקשת לא הוכיחה כי אמנה זו משקפת דין מנהגי ולבד מטענה בעלמא לעניין עיקרון ההדדיות, לא הוכיחה את התנאים לקיומו של מנהג בהקשר זה (ראו בג"ץ 69/81 אבו עיטה נ' מפקד איזור יהודה ושומרון, פ"ד לז (2) 197). על רקע זה מוכן אני להניח, נוכח החומר שלפני, כי אין בדין מקור הגובר על הוראת תקנה 427 לתקנות והמאפשרת מתן פטור סטטוטורי לריבון הזר באשר הוא. עם זאת, אין אני נצרך להכריע בעניין זה לגופו בנסיבות עניין זה ונכון אני להשאיר השאלה המשפטית העקרונית שהועלתה על ידי הצדדים בצריך עיון לעת מצוא. זאת, שכן שוכנעתי כי די במכתבו של מר הוליס מטעם המבקשת, כדי לשמש כ"ערובה סבירה אחרת" במקרה זה, כאמור בתקנה 429 לתקנות. אכן, אף המשיבים אינם חולקים כי אין חשש אמיתי של היעדר יכולת כלכלית של המבקשת לפירעון חבות בהוצאות משפט - כי תהא. השאלה היא אפוא אם יש חשש מספק לאי תשלום של המבקשת את חיוב ההוצאות שיוטל עליה - אם יוטל. לעניין זה, דעתי היא כי נוכח האמור במכתבו הנזכר של מר הוליס מטעם המבקשת ניתן לקבוע כי בנסיבות המקרה יש לראות בהתחייבות משתמעת זו לפרעון כל חוב שיוטל משום חלופת עירבון מתאימה מבלי לחייב את המבקשת בהפקדת עירבון במזומן דווקא, בהליך זה. אכן, כשם שמקובל הוא לקבל חלופת ערבון בדמות התחייבותה של חברת ביטוח או מוסד פיננסי אחר, כך ראוי הוא בנסיבות המקרה שלפני, נוכח מכתבו הנזכר של מר הוליס. מעבר לנדרש אציין, כי לא מצאתי ממש בטענת המשיבים באשר לסיכויי ההליך. קביעתו של בית המשפט המחוזי בנדון היא משפטית בעיקרה הגם שהיא נסמכה על בירור עובדתי בנסיבות המקרה. אין אפוא קושי להיעתר לבקשת המבקשת גם בהיבט זה.

4.        התוצאה היא אפוא כי דין הבקשה להתקבל והמבקשת תהא פטורה מחובת הפקדת ערבון בהליך זה, כאשר מכתבו של מר הוליס יהא ערובה אחרת במקרה זה. אין צו להוצאות בבקשה זו.

ניתנה היום, ו' בכסלו תשס"ו (7.12.2005).

                                                                         יגאל מרזל, שופט

                                                                                  ר ש ם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: